בדידות

"מרגיש חסר חברים, כל היום בבאסה ודיכאון לא יודע מה לעשות." זה מה שכתב מישהו באחת מקבוצות הפייסבוק. 

וזה מה שכתבה מישהי בקבוצה אחרת: "אני מוקפת במשפחה אוהבת, ים חברים מדהימים, מתעסקת בתחביבים שלי, משקיעה בלימודים... קשה לי, למרות כל אלה, מרגישה כל כך לבד."

אנשים רבים עשויים להתמודד עם תחושת בדידות בשלבים שונים של חייהם. למרות שיש כאלה האומרים שבדידות היא מצב של ״להיות לבד״, למעשה מדובר במצב רוח. בן אדם יכול להיות על אי בודד ולא להרגיש לבד. ואדם אחר יכול להיות עם משפחתו וחבריו, ועדיין להרגיש בודד. הבדידות, היא תחושה אישית של האדם, ביחס למציאות שבה הוא נמצא. הבדידות, היא בעיקר תחושת חוסר שייכות של האדם, ביחס למציאות שבה הוא נמצא באותו הרגע.

אין סיבה אחת המובילה לבדידות והסיבות הן שונות ואישיות. לכל אדם סיפור החיים שלו והסיבה שגרמה לבדידותו. זו יכולה להיות בדידות מסיבות בריאותיות, נכות, טראומה, שכול, חרדה חברתית. גירושין, ניתוק משפחתי ועוד. המכנה המשותף לכולם הוא, אותה עננה קודרת ועגומה המתמקמת בחזה וגורמת לחרדה ועצב כרוניים, תחושת ניתוק מהעולם. 

כשהתגרשתי לפני כ-4 שנים פחדתי מהבדידות הזו. לא היו לי חברים כשהתגרשתי וכאחד שאוהב הצגות, הופעות וכדומה, שאלתי את עצמי עם מי אלך עכשיו?

להיות לבד במקום ציבורי זה לא משהו יוצא דופן בשבילי, אני עושה קניות לבד, הולך לבנק או לבית מרקחת לבד ויחד עם זאת, המחשבה על ללכת להצגה לבד, לשתות קפה או לאכול ארוחת ערב לבד במסעדה – העלתה בי תחושת בדידות לא נעימה. 

כשהעזתי ללכת להצגה לבד, נכנסתי לאולם במבוכה וחוסר נוחות. התיישבתי במקומי ומייד הוצאתי את הטלפון כדי להתעסק במשהו, אך זה לא עזר. היה נדמה לי שאני מושא להתלחשויות מדוע אני לבד וחיכיתי כבר שיחשיכו את האולם כדי שלא ישימו לב אליי, אלא שזה היה נצח. למרות כל התחושות הללו, חזרתי על כך עוד מספר פעמים, כשהלכתי לסרטים לבד ולמסעדות לבד. מפעם לפעם הרגשתי יותר בטוח בעצמי, הרגשתי ראוי ושייך יותר. 

הפחד הזה לצאת לבד, נובע כנראה מכך שהסיטואציה מפגישה אותנו עם מחשבות וספקות שלנו בנוגע לכמה רצויים ומקובלים אנחנו על ידי החברה. החשד הזה שאולי אנחנו יצורים בודדים, שונים ודחויים, הוא שמערער את היכולת שלנו לשבת בנחת, הוא שגורם לנו לחשוב שכולם מסתכלים עלינו בשיפוטיות, שהבדיחה היא על חשבוננו ושהנה, חוסר השייכות שלנו לחברה בא לידי ביטוי במלוא הדרו ולעיני הקהל הרחב. אף אחד לא נולד עם היכולת לאהוב ולהכיל את עצמו בעצמו, אלא שדרך מבטם האוהב, הגאה והסבלני של האחרים אנחנו לומדים כי אנחנו אהובים, רצויים, מעניינים, ראויים ומוערכים. 

כל בני האדם נמצאים בסיכון להרגיש בודדים במידה כלשהי במהלך חייהם, שכן בדידות אינה מאפיינת רק סוג אחד של בני אדם. השאלה מה עושים כשמרגישים בדידות? – האם עושים פעולות כדי לצאת ממנה או שנשארים בהרגשה זו, נכנסים לדיכאון, הופכים לקורבנות ונתקעים במקום.

אני ממליץ מניסיון לנסות וליצור אינטראקציות חברתיות חיוביות עם אנשים אחרים על מנת לפתח יכולת הערכה עצמית טובה יותר וחוויות הצלחה בתחום החברתי. הצטרפו לקבוצות ספורט או צאו לחדר כושר, חיזרו לתחביב האהוב שלכם ועסקו בו, התנדבו לטובת הקהילה, הצטרפו למעגל גברים שנפגשים פעם בשבוע – העיקר, צאו מהבית לאור השמש, אפילו לפארק הקרוב אליכם.

כאשר הבדידות מתארכת, או מלווה בתחושות נוספות של עצבות, דיכאון, מועקה וכן משפיעה על תפקודו היום יומי של האדם ועל יכולתו ליהנות מאירועים בחייו, יש לשקול התערבות מקצועית, כשאני ממליץ על אימון אישי.

ולמה דווקא אימון אישי? כי באימון אישי, האדם שמרגיש בודד, מקבל כלים לשנות את דפוסי המחשבה שלו ולפתח התנהגויות חדשות. רק כך כאשר יוכל להשאיר מאחור את החשיבה השלילית הפוגעת בו - יוכל לפתוח דף חדש מנטלית, רגשית, תעסוקתית וחברתית.

עצם הדיבור על הבדידות יחד עם אדם נוסף, קשוב ומבין, כבר עושה את החוויה לבודדה פחות ובאמצעות השיתוף ותחושת הקירבה הנוצרת בטיפול, חושבים המטפל והמטופל יחד על דרכים ואפשרויות להגיע לתחושת קירבה ושיתוף כאלה גם מחוץ לטיפול.

אוהב אתכם ומוכן לדבר עם כל אחד מכם,

רפי שטיינמץ

מאמן אישי וזוגי

050-7700362